1. המשיב, סא"ל אלי בוחבוט, הועמד לדין בפני בית הדין הצבאי המיוחד. כתב האישום ייחס לו את העבירות הבאות: אינוס, לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה מגונה, לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; והתנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 (להלן: חוק השיפוט הצבאי). לאחר שמיעת ראיות, זוכה המשיב "זיכוי מלא" כלשון בית הדין המיוחד, מכל העבירות שיוחסו לו.
התביעה ערערה על הכרעת דינו של בית הדין המחוזי. בערעורה עתרה התביעה "לבטל קביעות עובדתיות רבות, אותן קבע בית הדין בהכרעת דינו". כן הופנה ערעור התביעה כנגד החלטת ביניים של בית הדין קמא שלא להיענות לבקשתה להשמעת עדות מומחה. מטעם זה ביקשה, כי התיק יוחזר לערכאה קמא לצורך השמעת העדות ובחינה מחודשת של מכלול הראיות. לחלופי חילופין, טענה התביעה, כי אף על סמך הקביעות העובדתיות שנקבעו בהכרעת הדין של הערכאה הראשונה, מן הדין להרשיע את המשיב בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, לפי סעיף 130 לחוק השיפוט הצבאי.
2. לאחר שמיעת ערעור התביעה ובעקבות הערותינו לצדדים, הודיעה התביעה הצבאית, שהיא אינה עומדת עוד על הערעור. יחד עם זאת, ביקשה התובעת המלומדת להטעים ש"עמדת התביעה היא שבפסק דינו של בית הדין קמא נפלו שגגות בעניינים שונים, לאורן, ראוי היה להחזיר את ההליך לשמיעה ולשיקול מחדש בפני בית הדין קמא, ואולם לאור כלל נסיבות העניין ובעיקר הימשכות ההליכים והמורכבות הכרוכה בהחזרתו של ההליך לשמיעה בפני בית הדין קמא ועל-פי המלצת בית דין נכבד זה, הרי שבכפוף לתיקונים שמוסכמים על הצדדים, תסכים התביעה שלא לעמוד על הערעור ולהותיר את זיכויו של המשיב על כנו".
3. בקשתם המשותפת של הצדדים היא "לבטל את הקביעות" בפסק דינו של בית הדין קמא, בשלושה היבטים. הפן הראשון נוגע להערות בפסק הדין המתייחסות לאופייה של המתלוננת, כמי שכלכלה צעדיה "בתיחכום, בתבונה ובערמה"; כמי ש"הסלחנות והוותרנות הם ממנה והלאה"; כי אפיינה אותה "מוטיבציה אדירה ובלתי נשלטת וחתירה בלתי נלאית, להשגת המטרה האחת והיחידה: לנקום בנאשם ולהביא להרשעתו"; וכן, כי בית הדין התרשם מ"אופיה התוקפני והאגרסיבי". נוסף על כך, ציין בית הדין קמא, "לא התרשמנו מבכיה של המתלוננת, על כל הואריאציות שלו, כבכי אמיתי וטבעי".
לאחר בחינת פסק הדין במלואו, מצאנו לכבד את עמדתם המשותפת של הצדדים. כבר נאמר, כי "קביעת מימצאי מהימנות העשויה לפגוע בעד חייבת להיעשות בזהירות. אל לבית-המשפט לפגוע בעד מעבר לדרוש להכרעה בדין" (דברי השופטת דורנר בבג"ץ 188/96
צירינסקי נ' סגן נשיא בית-משפט השלום בחדרה, פ"ד נב(3) 721, 741), וכי "יש לשמור על כבודו של העד ולא לפגוע בשמו הטוב שלא לצורך, או מעבר למידה הדרושה לצורך ההכרעה בדין" (דברי השופטת שטרסברג-כהן,
שם, 745-744).
לפיכך, יש לראות את הערותיו האמורות של בית הדין קמא כבטלות.
4. עוד הציגו הצדדים עמדה משותפת, שלפיה "שגה בית הדין קמא משהסתמך בהכרעת דינו על עדי ההגנה שחוות דעתם נזכרות ב-ת/22", שכן המדובר במומחים מקצועיים "אשר לא מסרו עדות או כל חוות דעת בתיק זה"; וכי, "בנסיבות רגילות", היה על בית הדין המחוזי לאפשר לתביעה להשמיע את עדותו של ד"ר צבי צוקרמן, מומחה ביילוד וגניקולוגיה, באשר לשאלה רפואית-מדעית אשר הייתה בעלת חשיבות לבירור המשפט.
עמדתם המשותפת של הצדדים אף בהיבטים האמורים מקובלת עלינו.
5. נוכח חזרת התביעה מן הערעור -
זיכויו של המשיב, מכל פרטי האישום, נותר על כנו.
6. והערה נוספת. בסופו של יום
לא נדרשנו לערעור לגופו, ובכלל זה, לטענתה החלופית של התביעה, לפיה מן הראוי היה להרשיע את המשיב בעבירה של התנהגות שאינה הולמת, על יסוד קיום מגעים בעלי אופי מיני
בהסכמה.
למען הסר ספק, ככל שהדבר נוגע לקיום יחסים בעלי אופי מיני בין מפקד ופקודתו, הכפופה לו במישרין, בתוככי המסגרת הצבאית, ואף כאשר נטען כי הדברים נעשו בהסכמה, הרי שהתנהגות כזו ראויה לגינוי חריף. מובן, כי אין בזיכויו של המשיב כדי לבטא אמירה נורמטיבית-אתית
כלשהי ביחס להתנהגות מסוג זה.
הערתנו זו הינה במישור הכללי
ואינה נוגעת במישרין למשיב, שכן מישור בחינה זה שונה מהותית מההאשמות בדבר אינוס, שבפניהן ניצב המשיב בפתח ההליך, והיבט זה לא לובן כל צרכו לפנינו.
ניתן בלשכה היום, כ"א בסיון התשס"ז, 07/06/2007, ויובא לידיעת הצדדים על-ידי קצינת בית הדין לערעורים.
_______________ ________________ ________________
אב"ד שופט שופט
חתימת המגיה: _________________ העתק נאמן למקור
רס"ן נילי שרעבי - בלומנטל
?xml:namespace>